הרהור ומחשבה
#טנקים בשרות הנרטיב
חתירת הקואליציה להעברת חוקי המהפיכה המשפטית בישראל מכה גלים בחברה. גם ככה הציבור בישראל מפולג ומפוצל לתת-תתי קבוצות ומגזרים, אך כעת הוא מתפצל שוב: לאלו התומכים בשינוי ואלו המתנגדים לו ויוצאים במאות אלפיהם, להפגנות בכל רחבי הארץ. לא ניתן להתעלם מהאירועים שהחברה שלנו עוברת בימים האלה, וההשפעה שלהם על עולם שימור המורשת. הצד המקצועי של התחום נשאר אדיש לכאורה ושומר על נימה קונקרטית בנתיים, אבל הקהילה עצמה גועשת.
חלק משמעותי בשימור עוסק בשאלה של נרטיבים, השימור/אי-שימור שלהם ועצם הבנייה שלהם. אנשי השימור דשים בשאלה של 'מה הסיפור שיספרו על זה' בשנה הבאה, בעוד 20 שנים, ובעוד 100 שנה. מי יספר את זה? מאיזו נקודת מבט? והאם יש 'אמת' לספר או רק הרבה מאוד נקודות מבט? ובכלל, האם העיסוק הוא עיסוק ב 'אמת' או עיסוק ב'דעה'. במציאות שבה לכל אחד ואחת מהאזרחים בישראל יש דעה ברורה על המתרחש, על מה צריך היה לעשות ועל מה צריך עוד לעשות, שאלת ה'אמת' הופכת כמעט לא רלוונטית. אחד האירועים המעניינים שבהם עסק השיח השימורי לאחרונה היה המקרה של הסרת אנדרטת הטנק מהגולן ע"י לוחמי שריון והבאתו כמיצג אומנותי באחת ההפגנות.
נרטיב של גבורת השריון
בתזמון מעניין, מפרסם בלוג המלחמות החביב עליי 'נעמוש', את סיפורו המרתק של יצחק נגרקר. אני לא אביא כאן את הסיפור לפרטיו (מי שירצה יקרא את הגרסה המקורית העדיפה בבלוג). בקצרה יחסית:
באוגוסט 73, אחרי שהוכשר כטען-קשר בשיריון, עלה נגרקר עם ציוותו למוצב חי"ר 611, סמוך לצומת נפח בגולן. מול פלוגה ישראלית בת 15 טנקים, עמדה דיוויזיה סורית בת 300 טנקים. לשאלה איך יצליח הכוח הישראלי להתמודד עם אויב בסדר גודל כזה, ניתנה התשובה הישראלית: "אתם חזקים, אתם טובים, תתמודדו". ואכן, הם התמודדו. עד פתיחת המלחמה הם היו מורגלי ב'ימי קרב': הבוקר מתחיל בארטילריה סורית שבאה בדר"כ כתגובה לפעולה אוירית ישראלית, אח"כ היה מופע בשמיים של ירי נ"מ על מטוסי חיל האויר, אח"כ הטנקים הישראלים היו עולים לעמדות סטטיות וטווחים בטנקים הסוריים, מורידים כמה שיותר עד הערב. בלילה, המח"ט היה מגיע עם ארגז שמפניות וכולם היו חוגגים עוד יום קרב מוצלח. אבל יום הקרב הספציפי של ערב יום הכיפורים לא נגמר בשמפניות. הערב ירד על הגולן והצוותים ציפו לקבל פקודת 'חדל' ולחזור לחניון, אלא שאז החלו עוד ועוד קריאות ממוצבים שונים על טורי שריון סורי שמתקדמים מערבה לכיוון הגבול. נגרקר מספר איך הם מביטים לשמיים ורואים 4 סקייהוקים טסים מערבה ואחרי כל מטוס רודפים טילי נ"מ. המטוסים מתפוצצים ואז מתחיל ירי מקלעים על הטייסים הנוטשים. עוד ועוד מוצבים זועקים בקשר, קוראים לעזרה. מתקבלת תמונת מצב חדשה. יום הקרב הופך למלחמה.
נגרקר מספר את אירועי המלחמה. את הרגע שבו הם גונבים תחמושת מטנק פגוע שכל ציוותו נהרג ונותר בטנק, את הסמג"ד שהפקיע טנק מהמחלקה שלו, נתן גז ונטש אותם פגועים בשטח, את הרגע שבו הכוונות היו 'על' על שיירה של נגמ"שים סוריים, ורגע לפני הירי הנהג התחנן שלא ירו כי לא הגיוני שימצאו סורים באזור הזה, ואכן לבסוף התברר שאלו כוחותינו נעים ברכבי שלל סוריים. עוד ועוד סיפורים דומים מצטרפים לשרשרת ארוכה שמתארת את הכאוס בימים הראשונים של המלחמה וגם את הימים הכואבים של אחרי המלחמה, הכתף הקרה שקיבלו השבויים מהציבור ומהשלטון כשנחשדו ככאלה שמסרו מידע בשבי.
אבל השיא, היה כשהטנק של נגרקר נפגע. הם נטשו את הכלי ורצו לבונקר של תל-סאקי, להמתין לפינוי שלהם מהשטח. יחד עם חיילים נוספים של גולני ונח"ל, הם מצטופפים בתוך קוביית בטון קטנה המגנה עליהם מההפצצות הסוריות של התל. הסורים עולים על התל, ומתחילים לטהר את הבונקרים. כשלכולם ברור שזה הסוף נגרקר מתנדב לצאת החוצה ולומר לסורים שהם נכנעים ולהתחנן לחוס על חייהם.
נגרקר יוצא, אבל מיד כשהסורים רואים אותו הם טועים לחשוב שהוא טייס (טנקיסטים וטייסים לובשים סרבלים דומים). שמחים על השלל, הוא נלקח בשבי.
אשאיר אתכם במתח ועל חוויותיו בשבי הסורי והשאלה האם הלוחמים בבונקר שרדו, תוכלו לקרוא בבלוג עצמו. סיפורו של נגרקר הונצח בסדרת הטלויזיה "שעת נעילה" (ששווה צפייה כשלעצמה) המבוססת על חוויותיו. הסיפור, לכאורה "סיפור רגיל" של לוחם במלחמת יום כיפור, מקבל בעת הזאת משמעות מיוחדת. צוות המעורב בלוחמים מעדות, שפות ומוצאים שונים שהותכו יחד לכדי יחידה לוחמת, העיסוק הקבוע בשבי בשאלה "האם ישראל עוד בכלל קיימת", וכלל החוויות המרטיטות שעברו.
הבעלות על הנרטיב
כל אלו קשורים במורשת המלחמה ומעלות את השאלה "האם יש ללוחמים זכות"? כמו למשל הזכות, להסיר טנק שמשמש כאנדרטה ולהשתמש בו לצרכי הפגנה.
מצד אחד, הסרת הטנק היא פגיעה בשימור המורשת מבחינה פיזית באתר. המורשת לא שייכת רק ללוחמים שלחמו, זו המורשת של כולנו. בעצם הסרת האנדרטה הם פגעו בזכרון הקולקטיבי של כולנו וניכסו מורשת כללית לקבוצה קטנה.
מצד שני, לאחר שזכו להעלבות וביקורת מצד נבחרי ציבור (אלו שיכולים לשלוח אותם להילחם במלחמה הבאה) החליטו הלוחמים על ידי פירוק הטנק, לצאת שוב למלחמה אך הפעם על ההכרה בחשיבות השירות הצבאי ונגד ביטול מורשת הלחימה של צה"ל, שבא לידי ביטוי לדעתם בחוק הגיוס ובהתבטאות של חברי הכנסת. כלומר לפי הלוחמים המפגינים, אופן הביטוי של נרטיב צה"ל הוחלף מאנדרטת טנק בגולן שסימלה את איתנותה של "הדמוקרטיה היחידה במזה"ת" כמדינה יהודית-ליברלית מול הערבים, אל 'אנדרטת טנק' בנתיבי איילון שמסמלת גם היא את השמירה על ישראל כדמוקרטיה יהודית-ליברלית, הפעם אל מול הממשלה. אם בעבר המורשת של הלוחמים הייתה המורשת של כלל הציבור, שרשרת האירועים האחרונה גרמה לחיילים לומר "זאת רק המורשת שלנו ונעשה בה כרצוננו".
ויש כאן צד שלישי מעניין נוסף: פגיעה בפרה הקדושה שנקראת 'צה"ל'.
ערעור על גבורת הלוחמים, וזכותם לקבוע את סדר היום העתידי של הציבור במדינת ישראל היה במשך עשורים טאבו. דבר שאסור לעשותו משום צד. לוחמי צה"ל נהנו 'מחסינות' שהעניקה למעשיהם (הטובים והפסולים) מעמד בלתי-שפיט קדוש כמעט, שהיה מעמודי התווך בנרטיב של צה"ל כצבא העם המגן, הצודק, הגיבור והחזק, בבחינת: "אם צה"ל עשה את זה, זה כנראה המעשה הנכון". הכרסום המתמיד במעמדו של הצבא, הקריאה לבדוק ולבקר אותו ומציאות שבה צה"ל כבר לא מקבל "חותמת איכות" ללא ביקורת באופן אוטומטי על כל דבר שהוא עושה, הביאה בסוף להתפוררות הנרטיב של צה"ל. ללוחמים -"גיבורי ישראל" לפי הנרטיב – כבר אין אישור אוטומטי מהציבור להשתמש בנרטיב כקלף הנותן עדיפות במשחק החברתי וגבורתם ניתנת לערעור.
אפשר להמשיך ולנתח לעומק את הסיבות בגללן צה"ל של המאה ה-20 הוא לא צה"ל של המאה ה-21 מבחינת האופן בו הוא נתפס בעיני הציבור, וזה נושא מעניין כי התפרקות של נרטיב כל כך חזק בחברה הישראלית כמו צה"ל, מצביע על כך שאנחנו צריכים לצפות להתפרקות של נרטיבים נוספים בהמשך, חזקים ומושרשים ככל שיהיו. תמונת הצנחנים בכותל, אילו הייתה מצולמת היום, כנראה הייתה זוכה לפרשנות שונה מהתמונה ההיסטורית ובוודאי הייתה נזכרת אחרת לאורך זמן.
תחזוקת נרטיב הכותל
ואם הוזכר הכותל, את השאלה איך אנחנו ממשיכים לתחזק נרטיבים מבחינה פיזית, אפשר לראות בנרטיב שעדיין מנסה להתקיים: קדושתו של הכותל המערבי.
בתמונה שפרסם לאחרונה הארכיון הציוני המרכזי, נראה הכותל בשנת 1912 כשהוא מכוסה גרפיטי וכתובות. גרפיטי וכתובות?!? ובכן, בימים עברו נהגו יהודים ומבקרים בכותל לכתוב את שמם או פסוקים שונים על האבנים בצורה של חריטה או צבע על אבני הכותל, מתוך כבוד לאתר הקדוש, סגולה ואמונה.
מה שהיום נתפס אצלנו כוונדליזם והשחתה של אתר לאומי, היה הליך נהוג בקרב יהודים מאמינים.
הגרפיטי שימש אפילו כראייה משפטית: לאחר פרעות תרפ"ט, הקימו הבריטים את 'ועדת הכותל המערבי' לבחון את הסיבות לסכסוך ואת מידת זכות התפילה של היהודים במקום. הכתובות, הובאו כראייה לקשר המיוחד והארוך שיש ליהודים עם הכותל.
היום, פגיעה כזו בכותל נחשבת שלילית. גרימת נזק פיזי לאתר לאומי היא שלילית גם בהיבט החוקי אבל גם בהיבט החברתי. לא יעלה על הדעת, שהיום מישהו ירסס את שמו על הכותל, או על כל אתר לאומי אחר, והדבר יעבור בשתיקה. פעם, זה היה אפילו רצוי. מעניין לראות תמורה קיצונית כזאת בזמן קצר כל כך. זהו היבט נוסף שבו חלים שינויים בצורה שבה אנחנו מתייחסים במישור הפיזי לנרטיבים תרבותיים. הנרטיבים והסמלים, קיומם או היעדרם, מעידים מי אנחנו כחברה ולמה אנחנו נותנים משמעות. נמתין ונראה אילו עוד נרטיבים יתפרקו ואילו עוד תמורות יהיו באופן הייצוג שלהם.
לחצו כאן כדי לקרוא את הסיפור המלא של נגרקר באתר נעמוש
מי שאין לו כוח לקריאה ומעדיף וידאו, יוכל לראות את הסיור עם נגרקר באזור הקרבות :