פרויקט שימור

#המבצר האחרון

כחלק מפרויקט סקר השימור של עמק הירדן, זכיתי להשתתף בסיור מרתק במורדות הגולן הדרומיים, שהנושא שלו היה הביצורים הבריטים במסגרת המבצע הצבאי שנקרא 'המבצר האחרון'.

השנה היא 1942, ורוב רובה של אירופה נמצא תחת שליטה ישירה או עקיפה של שלטון הרייך. באירופה, הוורמאכט, צבא היבשה הנאצי, נע מזרחה לאחר הנצחון במבצע ברברוסה, מטיל מצור אכזרי על לנינגרד, וממשיך להתקדם מזרחה לתוך רוסיה למורת רוחו של סטלין. בצפון אפריקה נע מזרחה במהירות כוח קרקעי גדול נוסף בפיקודו של רומל, מפקד קורפוס אפריקה. רומל עומד בראש יחידות טנקים שזכו לכינוי 'בריגדות הרפאים', בשל יכולתן להפתיע את האויב במכה מכריעה ואז להיעלם כלעומת שהופיעו. הטנקים של רומל דוהרים במדבר מזרחה לכיוון הדלתא של הנילוס, והבריטים המוצבים במצרים נוטשים את עמדותיהם מפחד כשהם רואים את אבק השריון הנאצי מתקדם לעברם.

באותה העת ממש, בשטח המנדט פלשתינה-ישראל מוצב כוח בריטי צבאי קטן שיש לו בעיקר משימות של שיטור וסדר אזרחי, המסתכמות בהפרדת כוחות בין יהודים לערבים. עד אותה העת הבריטים, וגם הישוב היהודי, הרגישו שהמלחמה באירופה מתרחשת רחוק מהם. אבל הידיעות על התקדמות הנאצים מזרחה בשתי החזיתות מטילה אימה וברור שאם הצבא הנאצי יחדור לישראל מדרום ומצפון בתנועת מלקחיים, לא יהיה כאן אף אחד שיוכל לעצור אותם.

מה שקורה במזרח התיכון באותה העת, לא נמצא בסדר היום של צ'רצ'יל שעסוק בהגנה על המולדת שלו. לונדון מופצצת יום וליל, הצוללות הגרמניות לא מאפשרות שיט בים, חיל האויר מופקע כולו לטובת הלחימה ולכן באופן מעשי, אנגליה נצורה. זו הסיבה שהבריטים בא"י מפנים למאמץ הלחימה את כל המשאבים הדלים שיש כאן ממילא. למשל, באותן שנים נאסרת הבניה בבטון (שנשלח כולו לבניית בונקרים בחזית) ועדות לכך ניתן לראות בקיבוצים רבים שעברו לבנייה בלבני חרס שיצקו הקיבוצניקים בעצמם. אלו לא היו זמנים קלים.

בצפון, עם נפילת משטר וישי, הפכה סוריה לבסיס סיוע נאצי. מפציצים גרמנים יכלו לנחות בצפון סוריה לתדלק ולהתחמק באין מפריע. לאחר שהגרמנים פולשים למצרים הם מקימים את יחידת אייזצגרופה מצרים, יחידת אס.אס מצוידת במשאיות גז, שהם למעשה תאי גזים ניידים והיו מוכנים לפעולה ברגע הפלישה.
הישוב העברי נע בין כמה אפשרויות תגובה שכללו כניעה, הסתתרות, פינוי (רעיון שזכה להתנגדות עזה בקרב חלק מהנהגת הישוב כמו טבנקין, שגרס שישוב שבו יש יותר ילדים עמידתו תהיה איתנה יותר), התאבדות בסגנון מצדה או לחימה אקטיבית. מבין כל האפשרויות, הצטרפות לבריטים במאמץ להגן על הארץ מפני הפלישה הנאצית נראתה לאנשי הישוב כמו האפשרות הנכונה, ולמעט מקרים נקודתיים של עזיבת הארץ או הטפה לכניעה, מרבית הישוב החל בגיוס.

לבריטים היו שתי תוכניות בקנה, אחת נגזרת מתוך השנייה: התוכנית העיקרית, 'המבצר האחרון', יצאה מנקודת הנחה שהגרמנים יתקפו מצפון ודרום בו זמנית ויכבשו את הארץ. הבריטים ביקשו שבמקרה כזה, יעמוד כוח חילוץ ימי בנמל חיפה שיוכל לפנות את האוכלוסייה החוצה וכוח צבאי יגן בגזרות דרומיות וצפוניות. בחלק הצפוני, אנשי הישוב העברי התגייסו ובנו מחפורות, בונקרים ותעלות קשר לאורך רכס הכרמל. הבריטים, הקימו מערכי הגנה נרחבים על הר כנען (היום בשטחי פיקוד צפון, ממזרח לצפת) במיקומים אסטרטגיים. אלו היו אמורים להיכנס לפעולה אילו הנאצים היו חוצים את עמק הירדן.

כדי להגן על עמק הירדן ולהקשות על הצבא הגרמני בחדירה לא"י, בנו הבריטים את 'מערך ההגנה הטראנס-ירדני', שהתחיל במורדות הגולן, ונמתח עד החופים המזרחיים של הכנרת. בניגוד לביצורים בכרמל שהם ידועים ושמורים, הביצורים בעמק הירדן לא היו מוכרים כלל עד השנים האחרונות. פשוט, אף אחד לא ידע שהם שם בתוך סבך הקוצים ושדות המוקשים.
נחזור ל 1942: הבריטים בונים מערכים עצומים שמטרתם לנתב את הנאצים לתוך מעברים צרים, 'שטחי השמדה', ושם לתקוף אותם. ההשקעה בבנייה הייתה עצומה. מעריכים, שאלפי ידיים עובדות היו במשך חודשים בחום הכבד של עמק הירדן,
חוצבות, יוצקות, בונות.
הקו הטראנס-ירדני היה קו ההגנה היחיד. אילו הוא היה נופל, הנאצים היו נכנסים לישראל ללא מפריע, ואז הייתה נכנסת לפעולה תוכנית ההמשך של הבריטים: התוכנית ל'א"י שלאחר הכיבוש'. התוכנית הזו, לקחה בחשבון שהנאצים כבר השיגו הישגים בכיבוש פלשתינה, ועכשיו נותר להגן על המעט שיש ולפנות את מי שניתן החוצה.

עם סיום הבנייה של המערכת קרו מספר תפניות בתמונת המלחמה העולמית: הבריטים מנצחים את הגרמנים בקרב אל עלמיין המפורסם, הצבא הרוסי מנצל את החורף הכבד כדי לייצב את קוי ההגנה ולעבור להתקפה, האניגמה (מכונת הצפנת השדרים הנאצית) נופלת לידי הבריטים שמצליחים כעת לפענח תשדורות סודיות בין יחידות הצבא הנאצי, ואלו יחד עם אירועים אחרים מביאים את הצבא הנאצי לעבור מרצף של הצלחות לרצף של כשלונות. קו הביצורים שבנו הבריטים בישראל מעולם לא עמד למבחן, מעולם לא אוייש, ומפעל ההתגייסות לקראת 'היום שאחרי הכיבוש' התגלה כמיותר. לשמחת כולם.

את הסיור הוביל עוזי קרן, שהיה מפקד מחלקת טנקים במלחמת ששת הימים והתקדם בצבא עד לתפקיד מפקד אוגדת געש. אחרי השחרור היה יועץ לשרון בנושאי התיישבות ועמד בראש הקמפיין 'העם עם הגולן'. עוזי, יחד עם חברים נוספים, הם היום בני 80 פלוס פלוס. זה לא מונע מהם להוביל אותנו בחום, בקוצים, בטיפוס על ההרים התלולים, ללא שביל מסודר אלא בשטח בינות שדות מוקשים. אנחנו נעים בשטח שאולי הוא ממוקש ואולי הוא לא (לא עברנו אף גדר אבל השטח מלא גדרות), סומכים על חוש הריח של עוזי באיתור מוקשים.
עוזי ושמואל, היו ילדים בני כמעט 11 כשפרצה מלחמת העצמאות, והם חיים את המלחמה ההיא, כמו את מלחמת ההתשה, ששת הימים וכיפור כאילו הן מתרחשות עכשיו בזה הרגע. שניהם צועדים בבטחון ללא מקל הליכה, ורק לעוזי יש מקל של טוריה. בקצה שלה הוא התקין סכין מאולתרת. בשביל מה הסכין? "בשביל לקצץ קוצים, להרוג נחשים, לבדוק אם אין מוקשים ובשביל לדקור פדאיונים אם יבואו. לאו דווקא בסדר הזה" הוא אומר בחיוך.

עוזי ושמואל גילו שנושא הביצורים הבריטיים בכלל אינו ידוע. אף אחד לא חקר את זה מעולם, לא מיפה את הביצורים, לא יודע שהם קיימים. לפעמים אגודת המים מניחה קו צינור ופוגעת באתרים בלי לדעת. בעבר, בשנות ה-50, הצבא השתמש בביצורים המנדטוריים או הרס אותם כדי לבנות בסיסים משלו. עד היום, אין מיפוי מסודר של השרידים ועל זה בדיוק עוזי והצוות שלו עובדים.
עוזי אומר, שגם הקיבוצים לא ידעו על הביצורים שנמצאים קילומטרים ספורים מהם. איך זה יכול להיות אני שואל, הרי הרבה מאוד אנשים עבדו כאן הרבה מאוד זמן. אין יכול להיות שהארכיונים בקיבוצים, שתעדו כמעט כל רגע בחיי המקום לא תעדו דבר ממפעל הבנייה העצום הזה?
עוזי עונה שמורדות הגולן המזרחיים הם ה'נאות חובב' של עמק הירדן. אזור שאף אחד לא מעוניין בו, אף אחד לא רצה אותו מעולם, ולא אכפת לאף אחד מה קורה בו. "זה עניין היסטורי", אומר עוזי. לאחר 1948, נחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה. האזור היה בשטח המפורז, שטח שסוריה ראתה בו שטח הפקר שלא שייך לאף אחד וישראל האמינה שזהו שטח מפורז שמהווה רצועת בטחון. ישראל לא מימשה את הריבונות שלה בשטח בשום צורה. היא העדיפה להיות קרובה לשפת הכנרת או לצירי הדרכים. לכן כל מה שקרה כאן, בדרום מזרח הכנרת, לא עניין את אף אחד. המחקר בנושא הוא אפסי, ורק עוזי ושמואל מנהלים אותו כחובבים מנוסים.

קו הביצורים הטאנס ירדני מוזכר בכמה מקומות כקו עידן (או קו אדן). לא ברור מאיפה השם הזה הגיע, כי הוא נקרא ככה רק במפות סוריות בודדות שנפלו שלל בידי צה"ל. קו עידן מוזכר גם בהקשר של הטנק בדגניה: בשערי דגניה עומד טנק סורי שנפגע בפתח הקיבוץ ב-1948 ועצר מול תעלת נ"ט שנחפרה בחזית הקיבוץ. ידוע שמפקד הטנק עוד הצליח לדווח בקשר לחטיבה הסורית ש'הוא הגיע לקו עידן'. כנראה, שהוא טעה וחשב שתעלת הנ"ט שמולו היא תעלת הנ"ט של אותו קו עידן, שנמצא כמה קילומטרים צפונה ממנו.

כרגע יש יותר שאלות מתשובות. לא ברור מי בנה את הביצורים. בנייה בהיקף כזה דורשת קבלן מיומן כמו סולל בונה או דומה לו, אבל עוזי ושמואל לא הצליחו למצוא שום סימוכין למי בנה אותם. הבריטים קראו למקום קו ההגנה הטראנס ירדי והסורים קראו לו קו עידן. זה אותו קו? למה אין לו שום אזכור ישראלי? מה באמת תכננו הבריטים שיקרה כשהנאצים יגיעו?
המחקר ממש בהתחלה, אבל כבר עכשיו הצוות הגיעו לגילויים מדהימים, רק בזכות הטיול בשטח. הם עושים הכל לבד ובעצמם. מסתכלים על צילומי אויר, ואם הם חושדים שיש שם משהו שהם לוקחים את האוטו ויוצאים לטייל. שדות מוקשים? קוצים ונחשים? גבול שמורת טבע? שטח צבאי צמוד לגבול? סורים? הצחקתם אותם.

הסיפור של מבצע המבצר האחרון הוא מרתק בעיני מבחינות רבות. גם בגלל שהוא לא מוכר ולא חקור בכלל, אבל גם בגלל שהוא שופך אור על מה התרחש כאן, רחוק משדות הקרב של אירופה, בהקשר של מלחמת העולם השניה. המאמצים שהושקעו בעניין היו אדירים, ובסוף שום דבר מזה לא יצא אל הפועל.

סוף סיפור, לאחר 1948 השטח הפך להיות מפורז ושני הצדדים, הסורים והישראלים, התחייבו שלא להחזיק כוח צבאי באזור. האו"ם דרש מהסורים להשמיד את כל המתקנים הצבאיים בצד שלהם בשטח המפורז, כולל שרידי מתקנים צבאיים ממלחמת העולם השניה. מאחר והג'יפים של האו"ם יכלו לנוע רק בכביש עין-גב צמח, הם ראו את הצד הסורי תמיד ממערב. לכן הסורים השמידו רק את המתקנים הבריטיים שפנו מערבה. גם משיקולי יעילות וגם מתוך מחשבה שאולי יום אחד יחזרו להשתמש בהם. כך ניצלו מרבית מערכות ההגנה שנבנו.

מתוך השרידים אפשר גם להבין את סדר הכוחות לו ציפו הבריטים וסוג הכלים בהם הצבא הנאצי השתמש. לא רק תעלות עמוקות ומחפורות כדי למנוע התקדמות של כוחות רגליים, אלא גם מחסומי בטון שהונחו במי הכנרת וזכו לכינוי המחמיא 'שיני דרקון'. פירמידות הבטון הונחו בחוף הכנרת (היום חוף קיבוץ האון) אל תוך המים, כדי למנוע תנועת שריון וכלים אמפיביים שינסו לעקוף את המכשולים במורדות הגולן. לצד אלו, נבנו גם עמדות שיועדו כנראה להצבה של מקלעים נגד מטוסים והם נוצקו מבטון איכותי בתבניות פח גלי. שיטת העבודה הזו הדגימה עד כמה היו הבריטים מתקדמים ויעילים בעבודת הבנייה שלהם.

כיום השרידים המדהימים האלה ידועים למעט והם לא נמצאים על אף פלטפורמת טיולים. מוסתרים בתוך קוצים ובין מוקשים, הם כנראה ישארו לא ידועים עוד זמן רב. נקווה, שעוזי והחבר'ה יצליחו במשימת המיפוי והמחקר שלהם ויגאלו את שרידי 'המבצר האחרון' מאלמוניותם.