פרויקט שימור
#מצד רחל
הנבטים
רבים שמעו על הנבטים. כמעט אין מי שלא ביקר מתישהו בעיר הנבטית עבדה. כולם מכירים אותם כ"אנשי המדבר" שיודעים לשרוד גם בתנאים הכי קשים.
התרבות הנבטית התקיימה בארץ תקופה ארוכה מאוד. יש עדויות לקיומם עוד בתקופה ההלניסטית מהמאה ה4 לפנה"ס , וסופם בתקופה הביזנטית (המאה ה4 לספירה) עת קיבלו עצמם הנבטים, שהיו עד אותה העת פגאנים, את הנצרות ובכך הפכו למעשה לביזנטים. עם הכיבוש הערבי של הארץ במאה ה7, הם התאסלמו ונטמעו בחברה הסובבת אותם. כך, לאחר כמעט 1000 שנים, הושלמה מחיקת תרבותם.
יחסי היהודים והנבטים ידעו עליות ומורדות. בתקופת החשמונאים (המאה ה2 לפנה"ס) היו בין החשמונאים והנבטים קשרי סחר וידידות. עיר המסחר הגדולה באזור והקרובה ביותר למוצא לים, הייתה עזה. עזה שימשה כצומת דרכים מרכזית בנתיבי הסחר שבין ארץ חיג'אז (ערב הסעודית של ימינו) ומסופוטומיה (עיראק של ימינו). הנבטים צלחו כמעט כל שליט שעבר בארצם. גם בימיו של הורדוס בשנים האחרונות של לפני תחילת הספירה הנוצרית, הם נותרו עצמאיים מהאימפריה הרומית.
פטרה, הוקמה כעיר מסתור נבטית עבור האוכלוסיה הלא לוחמת. במאה ה1 לאחר הספירה החלה להתפתח כעיר בירה ומרכז כלכלי נבטי חשוב. הנבטים הכירו את המדבר היטב. הם ידעו לאגור מים, להבעיר אש, ובעיקר – לנווט. כאשר הקיסר הרומי אוגוסטוס הורה לצבא המוצב במצרים לצאת לסיור אלים במיוחד בחצי האי ערב, כדי להבטיח שיתוף פעולה בכפייה של הבדואים ביבוא מור ולבונה מתימן, הוא השתמש בנבטים כמורי דרך. לפי המקורות, הנבטים בגדו ברומאים והובילו אותם בדרכים קשות וארוכות, שגרמו לרבים מהם למות מצמא ורעב, תשישות ומחלות.
בסוף המאה הראשונה, החלו הנבטים לאבד את אחיזתם הכלכלית במדבר, בעיקר בשל מעבר הסחר לנתיבים הימיים. הנבטים שינו את אורח חייהם והפכו מנוודים ליושבי קבע, ותחנות הדרכים הפכו לערים – חלוצה, עבדת, ממשית, שבטה, מואה וניצנה הן רק כמה מוכרות באזורנו. כדי להגן על דרכי הסחר ותחנות המנוחה, הוקמו מצדים. המצד הוא למעשה מבנה תצפית והגנה. הם מוקמו בראשי גבעות והרים, במקומות השולטים על דרכים ומשאבים חיוניים (מעיינות למשל).
כל תרבות בנתה את מבניה לפי היכולת הטכנולוגית והמשאבים שעמדו לרשותה. חומר המליטה העתיק, היה מורכב כמעט תמיד מבסיס של סיד (שנוצר בשריפה של אבני גיר), מים ואדמה מקומית ואבנים. חומר המליטה שימש כדי להדביק את האבנים אחת לשניה ולתת חוזק למבנה. אך מה עושים במדבר כשאין מספיק מים או עצים לאש? בונים ללא מליטה.
מצד רחל
מצד רחל, ממוקם מעל עין רחל.
זהו מצד שמידותיו 16X16 מ', והוא נחפר בשנת 1981. לא הרבה נכתב אודותיו, ומעט מאוד ידוע על תפקידו והאירועים שחלפו בו. המצד מורכב מ8 חדרים סביב חצר ובה אגן מים קטן ומטויח, ומעוצמת השרידים אפשר לשער שהייתה במבנה קומה נוספת (למרות שלא נמצאו מדרגות). בחפירה נמצא גם מזבח קטן ובו שרידי קטורת, והרבה מאוד ממצא אורגני שכולל תמרים, אגוזים, גלעיני זיתים, אריגים וחפצי עץ. כולם מתוארכים למאה ה3 לפנה"ס.
רחל, כמו כמה מצדים אחרים בנגב, אינם ממוקמים על שבילי המטיילים. מי שרוצה לבקר בהם, צריך לדעת שהם שם ולסטות מדרך הטיול הראשית. לכן, חלק מהמצדים הם ברמת השתמרות מאוד גבוהה. עם זאת, פגעי הטבע עושים את שלהם ויש לבצע בהם עבודות שימור כדי "להאריך את חייהם".
עבודות השימור
המצד אותר ב'סקר השימור ההצלה' שערכה רשות העתיקות בשנת 2016 במימון המדינה. בסקר, עבדנו בכל חלקי הארץ, מצפון עד דרום, כדי למצוא אתרים ארכיאולוגיים העומדים בסכנת התמוטטות, ולהביא תקציב לשימורם. את מצד רחל מצאנו כשהוא במצב טוב יחסית, אך עם סימנים ברורים של בלייה והתמוטטות. ללא טיפול, המקום ימחה תוך מספר שנים.
בהכנת תוכנית השימור התחלתי בהבנה של טכנולוגיות הבניה הנבטיות. בבניית המצד הנבטים לא עשו שימוש בחומרי מליטה, והבנייה היא יבשה כשרק החיכוך שבין האבנים שומר עליהן יחד. תוכנית השימור ביקשה רק לוודא שהאתר יחזיק מעמד עוד מספר שנים קדימה ולא יתמוטט. לא היו לנו שאיפות, בשלב הז להנגיש אותו לקהל או להפוך אותו ראוי לביקור.
מיקומו הוא כזה, שרק מטיבי לכת אמיתיים יעפילו אליו. אבל מי שיתאמץ ויטפס, יגלה מבנה עתיק בן אלפי שנים, השומר על צורתו המקורית, וצופה אל נוף מדברי מפעים.
ואיך נראית בסוף העבודה במקום כזה? תצפו בסרטון. המשמר אריאל ענבר וצוותו, עושים עבודה באחד המקומות הכי יפים בעולם. לדעתי.
הפרוייקט בוצע בעת שעבדתי במינהל שימור ברשות העתיקות